<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהושע בן חנניה</h1>
<h2>דף סט:</h2>
וגרסינן בפרק אחרון דמסכת נידה, שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בת משולחת, פירוש בת גרושה משניסת והחזירה מה היא לכהונה מי אמרינן קל וחומר ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, או דילמא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, אמר להן תועבה היא היא תועבה ואין בתה תועבה. ואני הסודר תמה, קרא למה לי למעוטי כיון דקל וחומר פריכא הוא, דהא לרבי יהושע גופיה לא מצרכינן קרא כיון דקל וחומר פריכא הוא. דהכי גרסינן בפ"א דיבמות [ט"ו ע"ב], שאלו את רבי יהושע צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת ב"ש וב"ה. בני צרות מהו, פירוש צרות ערוה שנישאו לשוק בלא חליצה כב"ה דצרות ערוה פטורין מן החליצה כב"ה, לב"ש אותן בנים מה הן, דהא ב"ש מתירין צרת הבת לאחין ואם כן צריכין חליצה לשוק, וכיון דנישאו בלא חליצה כבית הלל לבית שמאי מהו. ומסקינן למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו משניסת לבית הלל, מי אמרינן קל וחומר ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין בנה פגום. או דילמא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן מתחללת, והכי נמי גבי בני צרות לשוק איסורה שוה בכל ויש לומר דפגומים בנותיהם לכהונה. או דילמא שאני התם דהיא עצמה מתחללת, ואמר להו בני צרות מעיד אני לכם שכהנים גדולים היו ושמשו על גבי המזבח בלא עירעור אדם בעולם, משום דאיכא למיפרך דכהן גדול באלמנה מחמת שהיא מתחללת בתרומה, אף זרעה חולין, לאפוקי משולחת. וכן יבמה לשוק דלא נפסלו בביאות אילו, אע"ג דביאת איסור [הוא] דלא הויין זר מעיקרא אצלה, וכתיב כי תהיה לאיש זר במי שזר אצלה מעיקרא כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ט ע"א]. אלמא אע"ג דלבית שמאי לא כתיב מיעוטא ביבמה לשוק, אין בנה פגום משום דליכא למילף בקל וחומר, דאלמא דמיפרך, בת משולחת נמי מאי שנא.
והכי נמי מסקינן בהחולץ [שם מ"ד ע"א] דכי דחינן ההיא דאמר רב יוסף א"ר שמעון ב"ר הכל מודים במחזיר גרושתו משניסת שהוולד פגום, והיא תועבה לא תימא ואין בניה תועבה, אלא היא תועבה ואין צרתה תועבה, דלא אמרינן צרת מחזיר גרושתו אסורה אלא מותרת. כדרבין א"ר יוחנן בפ"א [שם י"ב ע"ב] אחת צרת איילונית וצרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו משניסת מותרות משום דהיא תועבה ואין צרתה תועבה. ופרכינן אלא אלמנה קשיא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. ודחי דודאי דלא איתמר הכי. אלמא בלא מיעוטא דקרא משמע דאין בנה פגום. ומאי קא מיבעיא לן, ומאי טעמיה דרבי יהושע דאיצטריך ליה קרא למיעוטי. והרב ר' משה הכהן אמר האי דאהדר ליה היא תועבה ואין בניה תועבין, כלומר ודאי איכא למיפרך כדפרכיתו, ולא משום דאיצטריך מיעוטא אהדר להו הכי.
ולי אני הסודר נראה דהא דאהדר להו היא תועבה ואין בניה תועבין, אשמועינן דבתשובה זאת אשמועינן תרתי, דהא קא משמע לן דאפילו למאן דאמר טומאה במחזיר גרושתו כתובה כעריות, ואיכא למאן דאמר דאם מתה בין היא בין צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום כדאיתא בפרק קמא דיבמות [י"א ע"ב] משום דטומאה כתיב בה כעריות. ואי משום בניה דנימא בניה נמי דין בני חייבי כריתות אית להו לענין ממזרות ולרבי יהושע לענין פגימה, קמ"ל היא תועבה ואין בניה תועבין. והכא דלא גמרינן מאלמנה לכהן גדול אלא מטומאה דכתיב בה כעריות. הילכך איצטריך למעוטי דאפילו לכהונה לא מיפסלי. ומשום הכי אהדר להו בהאי לישנא. ואע"ג דא"ר יוחנן צרת סוטה מותרת, לאו משום דאית ליה היא תועבה ואין צרתה תועבה הא בניה תועבה. לא היא, דרבי יוחנן פשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה. והיא נמי כיון דלא מוקמינן לטומאה דכתיב לרבות סוטה שנבעלה או נסתרה, כיון דאיעקר איעקר, הילכך בניה כשרים. דליכא למילף מק"ו דאלמנה משום דאיפריך.
ובהחולץ ירושלמי [יבמות פ"ד הי"ג] גרסינן, הלכה המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו, רבי חייא בשם רבי יוחנן המחזיר גרושתו משניסת פסלה לכהונה. בלא כך אינה פסולה לכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה. רבי זעירא בשם רבי יוחנן המחזיר גרושתו משניסת בתה כשירה לכהונה מאי טעמא כי תועבה היא, היא תועבה ואין הוולד תועבה. ונראה דאף הירושלמי אשמועינן [אתא] דאפילו רבנן דאמרי טומאה במחזיר גרושתו לא כתיבא, כיון דאיכא לספוקי דאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו הילכך טומאה כתיבא בה כעריות ונפסל הוולד לכל הפחות לכהונה, דנימא אהני טומאה לפסול לכהונה, הילכך איצטריך קרא לרבנן היא למעוטי אף מפסול. ולרבי יוסי בן כיפר דאמר טומאה כתיבא בה כעריות, כל שכן דאיצטריך היא תועבה למעוטי ולדה. וכי תימא לרבי יוסי בן כיפר נימא דמיעוטא אהני דלא הוי ממזר, פגום מיהא ליהוי. כיון דאימעוט אימעוט, דלא דמי לחייבי כריתות, דחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ומחזיר גרושתו תפסי בה קדושין. [ומאלמנה] ליכא למילף דקל וחומר פריכא הוא, דאי לא נפרש הכי לרבנן "היא" מאי אתא למעוטי. ואע"ג דמסקינן בפ"א דיבמות [ט"ו ע"ב] דאע"ג דא"ר יהושע אין ממזר מחייבי כריתות מודה דהוולד פגום מקל וחומר דאלמנה לכהן גדול, דאע"ג דאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל לא כל שכן. דחייבי כריתות [שאני ד]משוו [לה] זונה בביאתן ולא מיפרך קל וחומר.
הא דאמר אביי בשלהי פרק החולץ [יבמות מ"ט ע"ב] הכל מודים בבא על הנדה שאין הוולד ממזר, ומשמע ממזר אינו אבל פגום הוי מדלא קאמר הוולד כשר. לא היא. אפילו פגום אינו כיון דתפסי בה קדושין, וגם לא מצינו בבא על הנדה שעשאה זונה, הילכך ולד נמי לא הוי פגום. והכי נמי גרסינן בתמורה [כ"ט ע"ב] פרק כל האיסורין, אמר רב אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל העריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה. מאי טעמא זונה כתיב ואשתו נדה לאו זונה. ואפילו ללוי דאמר אף אתנן אשתו נדה (אי) [נמי] לאו משום זונה היא [אלא תועבה כתוב] ואשתו נמי בכלל תועבה היא. ומסיק התם נמי, תניא רבי אומר אין אתנן אסור אלא מעריות הבאות בעבירה, אבל מה שנתן לאשתו בנידתה מותר, הרי דברי הכל אין הבא על הנדה עשה אותה זונה, ולרבנן [יבמות ס"א ע"ב] דאמרי לא אמרינן פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. הכי אפילו אינו אשתו לא עשאה זונה דהא תפסי בה קדושין כיון דכתיב ותהי נידתה עליו כדאיתא הכא בהחולץ [שם מ"ט ע"ב], ואיתקוש הויות להדדי דכי היכי דאם קדשה בשטר ובכסף תפסי בה קידושין, הכי נמי אם בא עליה לשם קידושין מקודשת. דהא (מוקמינן) [—ילפינן] בפרק ידיעות הטומאה [שבועות י"ח ע"ב] מהאי קרא דאם היה משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי דלא יפרוש מיד [דעובר בעשה] דהיינו מצות עשה שבנידה. דאמר חזקיה אפילו בשעת נידתה קרינן ותהי נידתה עליו. וכיון דהאי ותהי נידתה עליו בביאה משתעי, (ו)מינה יליף אביי הכא [יבמות מ"ט ע"א] דקידושין תופסין. כן נראה לי אני הסודר ולא פלוג רבנן במשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי דקרינן ביה ותהי נדתה עליו בין אשתו ולפנוי הבא על פנויה.
ומיבעיא לי אם נתחלפה לו אחת מכל העריות באשתו ובשעת התשמיש אמרה לו ערוה היא, אי דין דנידה הוא דעביד [מצוה] דלא לפרוש אלא באבר מת משום דאיתקוש כל העריות להדדי בהיקישא דרבי יונה או (ד)רב הונא בריה דרב יהושע [שם ח' ע"א]. או דילמא כי איתקוש לאיסורא אבל האי דמצוה שלא לפרוש לא איתקיש. וממשמש מת בעריות דדייקינן התם (ליכא) [איכא] למיפשט.
הרי כיון דזונה לא הוה (ו)חללה נמי לא הויא, הילכך בנה נמי אינו פגום. דאם היה בנה פגום אף היא היתה מחוללת. ומנלן דאינה מחוללת, דהכי גרסינן בעשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"ב] אמר [ליה] רב פפא לאביי ישראל הבא על אחותו זונה משוה לה חללה משוה לה או לא, מי אמרינן קל וחומר מחייבי לאוין הוי חללה מחייבי כריתות לא כל שכן. או דילמא אין חללה אלא מאיסורי כהונה, א"ל אין חללה אלא מאיסור כהונה והתם מסיק מנלן. וככה נידה אי בא כהן עליה אם אשתו היא פשיטא דלא הויא זונה. ואע"ג דכהן הבא על אחותו זונה משוה לה ולא חללה, אלא אם כן חזר ובא עליה. אבל גבי נדה לא שייך [למימר] הכי. וכן אם פנוי הוא ובא על הפנויה לא עשאה לא זונה ולא חללה, הילכך אין בנה פגום. והאי דקאמר אביי [יבמות מ"ט ע"ב] אין הולד ממזר [ולא קאמר אין בנה פגום], משום דבשאר חייבי כריתות אמר שמעון התימני דהוי ממזר, אשמועינן אביי דבנידה מודה דלא הוי ממזר ובנה נמי לא הוי פגום, וכן סוטה לרבי עקיבא.
ובמסכת כלה [פ"א] גרסינן שאלו את אימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפים ביותר. ומייתינן לה נמי בנדרים בשלהי אלו מותרין [כ' ע"ב], עד מכאן אמרו חכמים עשרה כממזרין ואינן ממזרין, אלו הן בני נידה, בני נידוי. ובגמרא דידן בני תשע מדות בני אסנ"ת משגע"ח. והברייתא שונה בני נדה בהדי הני. ש"מ [מדכילינהו] בני נדה בהדי תשע מדות שאין הולד פגום הכא נמי אין הולד פגום אלא כשר לכהונה.
ביבמות ירושלמי [פ"א ה"ו] הלכה כשהלך רבי יהושע אצל רבי דוסא בן הורקינס לשאל על צרת הבת הוא ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה קרא על רבי יהושע "את מי יורה דיעה". זכור אני כשהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שידבקו אזניו בדברי תורה. ובנדה [ס"א ע"א] פרק האשה משמע שהיה זקן גדול.
